יום רביעי, 2 בנובמבר 2022

עדכוני פסיקה וחקיקה אוק’ 2022

 לקוחות נכבדים,

להלן עדכוני פסיקה וחקיקה מהחודש החולף.


_____________________________ 1 __________________________________

חובת ההפרשה לפנסיה בגין רכיבי “בונוס” ו”פרמיה”

ע”ע(ארצי) 52050-12-20 איליה דזורייב-מסיעי עמק איילון בע”מ על חובת ההפרשה לפנסיה בגין רכיבי “בונוס” ו”פרמיה”

מבוא

סוגיית רכיבי השכר שחלה לגביהם חובת הפרשה לפנסיה הינה סוגיה הנדונה בפסיקה ענפה.

בפסק דין שננתח להלן מובאת התייחסות לרכיבי “בונוס” ו”פרמיה”.

ראשית נביא להלן את הוראות הדין בעניין.

תקנה 1 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ”ד-1964,(להלן “תקנות פיצויי פיטורים) קובעת את הרכיבים שחלה לגביהם חובת הפרשה לפיצויים כדלקמן:

  1. הרכיבים שיובאו בחשבון שכר העבודה לענין תקנות אלה הם:
    1. שכר יסוד.
    2. תוספת ותק.
    3. תוספת יוקר המחיה.
    4. תוספת משפחה.
  2. נכללת בשכר עבודה תוספת מחלקתית או תוספת מקצועית, יראו תוספות אלה כחלק משכר היסוד.
  3. לא היה שכר העובד משתלם לפי הרכיבים המנויים בתקנת משנה (א) או לפי חלק מהם, יובא בחשבון שכרו שכר העבודה הרגיל ללא תוספות.”

צו הרחבה לפנסיה קובע כי הרכיבים לפיצויים ולפנסיה זהים המה, להלן סעיף 6ב. מצו ההרחבה:

“השכר המבוטח של העובד לצורך ביצוע ההפרשות הוא, שכר העובד ורכיביו כמשמעם בחוק ובתקנות פיצויי פיטורים, עד התקרה המפורטות בסעיף קטן ג’;”

בנוסף לכך, בפסיקה ענפה נקבע כי חלף שכר כמוהו כשכר יסוד, קרי: מחלה, חופשה, חג ושבתון בתשלום הינם רכיבי שכר אשר חלה לגביהם חובת הפרשה לפנסיה.

כמו כן, ככלל רכיבים המשולמים באופן קבוע לעובד, נחשבים כחלק משכרו הרגיל ועל כן חלה לגביהם חובת הפרשה לפנסיה.

בפסקי הדין שננתח להלן (פס”ד אזורי ופס”ד ארצי) דנו בשאלה האם רכיבי ה”בונוס” וה”פרמיה” שניתנו לתובע מהווים רכיבים קבועים ובשל כך חייבים להפריש בגינם לפנסיה.

הצדדים לתביעה: התובע-עבד כנהג בנתבעת ואחראי על הטיפול ברכבים בנתבעת, הנתבעת-חברת הסעות.

אציין כי פסק הדין עוסק בעילות תביעה שונות, ובמאמר זה אתמקד בסוגיית חובת ההפרשה לפנסיה בגין הרכיבים המוזכרים לעיל.

פסק הדין של בית הדין האזורי

פסק הדין, עסק בין היתר בסוגית חובת ההפרשה לפנסיה על רכיבי ה”בונוס” ו”פרמיה” ששולמו לתובע.

ראשיתה של הפרשה בתביעה אשר הוגשה לבית הדין האזורי שבה טען התובע כי רכיבי ה”בונוס” וה”פרמיה” שולמו כפיקציה, קרי לא ביטאו תוספת בגין עמידה ביעד מסוים, אלא שולמו לו “אוטומטית”.

בית הדין האזורי לא קיבל טענה זו ודחה את התביעה בעילה זו, נקבע כי לא הוכח שרכיבים אלה לא שולמו בגין מאמץ ממשי ועל כן לא חלה חובת הפרשה בגינם.

בנוסף, נטען שהיה צורך להגדיר את מהות הרכיבים בהודעה לעובד.

מכאן הערעור לבית הדין הארצי:

פסק הדין של בית הדין הארצי

ביה”ד הארצי קבע כי בכדי לקבוע מהו השכר לצורך חישוב הזכויות יש לפנות להוראות הסכם קיבוצי או אישי ככל ואלה קיימים, ובמידה ואינם קיימים יש לפנות להוראות החוק.

תקנות פיצויי פיטורים קובעות את הרכיבים המחויבים בהפרשה לפנסיה ובפיצויים כפי שמפורט בראש המאמר.

במידה והרכיב לא כלול ברשימה זו יש לבחון, האם הוא חלק משכרו הרגיל של העובד, לדוגמה עובד המקבל בכל חודש מענק של 500 ₪ בלי קשר להישגיו ו/או מאמציו הרי שמדובר בחלק משכרו וברכיב שיש להפריש בגינו לפנסיה ולפיצויים.

לעומת זאת, רכיב שכר שבכדי לקבלו יש צורך לעמוד בתנאי מסוים (זולת עמלות מכירה שבגינן יש חובת הפרשה לפנסיה ופיצויים מכוח פסיקה) יחשב כרכיב שאין בגינו חובת הפרשה ככלל.

ביה”ד הארצי קבע כי לא נמצא שום הסבר לתשלום החודשי הקבוע בגין הסעות על פי סידור העבודה של התובע.

בנוסף, הפרמיה ששולמה בגין טיפול ברכבים ביטאה גם היא הליך קבוע שהתובע ביצע, שהרי היו לו שני תפקידים-נהג ואחראי על הטיפול ברכבים.

לפיכך, הוחלט כי ה”פרמיה” וה”בונוס” במקרה זה נכללים בשכר הרגיל של העובד וחלה חובת הפרשה לפנסיה בגינם.

לסיכום

כפי שנקבע בפסיקות רבות, מהות רכיב השכר קובעת האם חלה חובת הפרשה לפנסיה בגינו ואם לאו, ולא השם בו כינה אותו המעסיק, בתי הדין בוחנים את כלל הנסיבות וקובעים לפיהן את החלטתם בעניין.


_____________________________ 2 __________________________________

מה דינם של פיצויי פיטורים לעובד שפוטר עקב עבירה שביצע במקום עבודתו?

ביחסים שבין עובד ומעסיק, ייתכנו מקרים בהם העובד ביצע עבירה פלילית או פעל שלא כדין במקום העבודה וכתוצאה מכך ועם גילוי הדבר ע”י המעסיק, מחליט הוא על פיטורי העובד ועל הטלתן של סנקציות כספיות כנגדו בעקבות כך.

מקרה כזה הגיע לפתחו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (סע”ש 71663-11-17).

בפסק דין זה, נידונה תביעתו של עובד (להלן: “התובע”) אשר פוטר ממקום עבודתו לאחר שנחשד ע”י מעסיקתו (להלן: “הנתבעת”) בביצוע מעשי גניבה.

התובע, עתר לקבלת תשלום פיצויי פיטורין מהנתבעת בגין פיטוריו (לרבות פיצויי הלנה) וכן, פדיון ימי חופשה, דמי הודעה מוקדמת, והפרשי הפרשות לפנסיה.

בנוסף, הכחיש התובע את מעשי הגניבה המיוחסים לו וטען כי פוטר מעבודתו שלא כדין מאחר והנתבעת לא ערכה לו שימוע בלב פתוח ובנפש חפצה כנדרש ע”פ הפסיקה ולכן עתר התובע גם לקבלת פיצוי בגין אי עריכת שימוע כדין.

התובע, יליד 1983, נשוי ואב לשניים הועסק אצל הנתבעת כמלקט סחורה וכנהג הפצה במשך למעלה מעשור עד לפיטוריו בשנת 2017 והנתבעת הינה חברת לוגיסטיקה אשר מעניקה שירותים לוגיסטיים לחברות שונות. 

בתגובה לתביעה הגישה הנתבעת כנגד התובע תביעה שכנגד ובמסגרתה עתרה למתן סעד הצהרתי אשר לפיו התובע אינו זכאי לפיצויים ולדמי הודעה מוקדמת זאת מאחר ולטענתה כאמור, התובע ביצע מעשי גניבה חוזרים ונשנים ממקום העבודה ותוך עבודתו.

יתר על כן, עתרה הנתבעת גם להשבת רכיב הפיצויים שהפרישה לזכות התובע בקופת הגמל וכן לפיצוי כספי בגין מעשי הגניבה שייחסה לו.

בית הדין התייחס בפסק דינו לפסיקה קודמת של בית הדין הארצי (פרשת שיליץ) אשר במסגרתה הורה בית הדין הארצי על שלילת פיצויים מלאים לעובד אשר הוכח כי נטל לכיסו מכספי המעסיק, אולם ציין כי במקרה דאז דובר על מנכ”ל עמותה שחלה עליו חובת אמון מוגברת ועל היקף גניבה אשר עמד על 1.4 מיליון ₪.

במקרה דנן, הוסבר בפסק הדין כי המדובר בעובד שאינו בדרג הבכיר אשר לא ניתן היה לקבוע באופן מפורש את היקף הגניבה שביצע ועל כן, בנסיבות אלה ראה בית הדין האזורי את העונש שנתן, יחד עם פיטורי העובד כעונש מספק ומרתיע דיו.

לעניין טענת התובע לעריכת שימוע שלא כדין, נקבע כי לנוכח החשדות החמורים כנגדו, הנתבעת הייתה רשאית “לזרז” את הליך השימוע על מנת למנוע נזקים פוטנציאליים נוספים שעלולים להתרחש כתוצאה מהמשך העסקתו.

כמו כן, הוכרע כי אכן הנתבעת אפשרה לתובע לבקש  לדחות את מועד השימוע (שנערך יום למחרת מהמצאת מכתב השימוע לעובד) למרות שבית הדין ציין כי הוא אינו רואה פגם בקביעת מועד מזורז לשימוע בנסיבות אלו וזאת מאחר וההחלטה הסופית לעניין הפיטורים התקבלה לאחר שיחה נוספת עם התובע, מלבד השימוע.

התובע טען בנוסף כי הנתבעת לא הציגה בפניו את הראיות המבססות את החשד לגניבה, אולם זו טענה כי היא הייתה מנועה מלעשות כן על מנת שלא לפגוע בחקירת המשטרה ובכל אופן, קבע בית הדין כי בנסיבות אלו, אין פגם בכך שהנתבעת לא הציגה בפני התובע את הראיות אשר ביססו את חשדה.

לעניין דרישת התובע להשלמת הפרשות לפנסיה ולפדיון ימי חופשתו, הכריע בית הדין כי דרישת התובע לתשלום הפרשי הפרשות לפנסיה נדחית ומנגד, דרישתו לפדיון ימי חופשה שלא מומשו התקבלה בהתאם לערך היום של העובד אשר עמד על 370 ₪  לטענת הנתבעת ולא לפי ערך היום שטען לו התובע אשר עמד על 468 ₪.

לעניין התביעה שכנגד אותה הגישה הנתבעת כנגד התובע ובה היא עתרה לתשלום פיצוי  עבור הנזק שגרם לה האחרון, נקבע כי הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה לפיה הסחורה המופיעה ברשימת החוסרים של החברה היא זו שנגנבה במלואה ע”י התובע וכן לא הוכיחה את שווי הסחרה שנגנבה ואת סכום הנזק, לכן התביעה שכנגד נדחתה.

לסיכום

בסופו של דבר, על פי פסק דין זה, אנו למדים כי כאשר נפסק כי עובד אכן ביצע עבירה פלילית כמו גניבה במקום העבודה ופוטר בגינה, בהחלט ייתכן מצב בו בית הדין יפסוק שלילת פיצויים להם היה זכאי העובד במצב רגיל של פיטורין, בחלקם או במלואם בהתאם לנסיבות.


_____________________________ 3 __________________________________

מה דינם של ימי מחלה ששולמו לעובדת לאחר שהתברר כי אישורי המחלה שהוציאה היו פיקטיביים?

בפרשה זו, אשר הגיעה לפתחו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו, הגישה העובדת (להלן: “התובעת”) תביעה כנגד מעסיקתה (להלן: “הנתבעת”), בה טענה מספר טענות לעניין סיום העסקתה ודרשה תשלום פיצויים בגין זכויות שונות שלטענתה נגזלו ממנה.

בין הזכויות שהנתבעת לא עמדה על קיומן לטענת התובעת: עריכת שימוע כדין, עמידה בחוקת העבודה של הרשויות המקומיות לעניין הודעה מוקדמת ועוד.

בנוסף לכך, עתרה התובעת לסעד כספי על פי חוק איסור לשון הרע לנוכח טענתה כי הותקפה ע”י מנכ”ל הנתבעת.

התובעת הועסקה במשרדי הנתבעת כמנהלת חשבונות וכמזכירת המנכ”ל למשך 9 שנים.

הנתבעת הינה החברה הכלכלית לפיתוח כפר יונה בע”מ – תאגיד אשר נמצא בשליטה מלאה של עיריית כפר יונה.

פירוט העובדות כפי שעלה מחומר הראיות:

ביום 01.05.2016 הגישה הנתבעת לתובעת זימון לשימוע בטענה, כי זו לא ביצעה את עבודתה במשרד כבעבר וכי תפוקת עבודתה ירדה באופן משמעותי .

השימוע נערך ביום 22.05.2016 וביום שלאחריו הגישה התובעת לנתבעת אישורי מחלה עד ליום 07.07.2016.

ביום 26.06.2016 ניתן לתובעת מכתב פיטורים, כאשר סיום העסקתה נקבע ליום 30.07.2016.

 ביום 28.06.2016 התובעת הגיעה לעבודתה במשרדי הנתבעת, וביום 24.07.2016 אירעה תקרית בין התובעת ובין מנכ”ל הנתבעת.

בעקבות אירוע זה, התובעת הגישה תלונה במשטרה ומאז לא שבה לעבודה במקום.

בתגובה לתביעה הגישה הנתבעת כנגד התובע תביעה שכנגד ובמסגרתה עתרה למתן סעד הצהרתי אשר לפיו התובע אינו זכאי לפיצויים ולדמי הודעה מוקדמת זאת מאחר ולטענתה כאמור, התובע ביצע מעשי גניבה חוזרים ונשנים ממקום העבודה ותוך עבודתו.

יתר על כן, עתרה הנתבעת גם להשבת רכיב הפיצויים שהפרישה לזכות התובע בקופת הגמל וכן לפיצוי כספי בגין מעשי הגניבה שייחסה לו.

בית הדין התייחס בפסק דינו לפסיקה קודמת של בית הדין הארצי (פרשת שיליץ) אשר במסגרתה הורה בית הדין הארצי על שלילת פיצויים מלאים לעובד אשר הוכח כי נטל לכיסו מכספי המעסיק, אולם ציין כי במקרה דאז דובר על מנכ”ל עמותה שחלה עליו חובת אמון מוגברת ועל היקף גניבה אשר עמד על 1.4 מיליון ₪.

במקרה דנן, הוסבר בפסק הדין כי המדובר בעובד שאינו בדרג הבכיר אשר לא ניתן היה לקבוע באופן מפורש את היקף הגניבה שביצע ועל כן, בנסיבות אלה ראה בית הדין האזורי את העונש שנתן, יחד עם פיטורי העובד כעונש מספק ומרתיע דיו.

לעניין טענת התובע לעריכת שימוע שלא כדין, נקבע כי לנוכח החשדות החמורים כנגדו, הנתבעת הייתה רשאית “לזרז” את הליך השימוע על מנת למנוע נזקים פוטנציאליים נוספים שעלולים להתרחש כתוצאה מהמשך העסקתו.

כמו כן, הוכרע כי אכן הנתבעת אפשרה לתובע לבקש  לדחות את מועד השימוע (שנערך יום למחרת מהמצאת מכתב השימוע לעובד) למרות שבית הדין ציין כי הוא אינו רואה פגם בקביעת מועד מזורז לשימוע בנסיבות אלו וזאת מאחר וההחלטה הסופית לעניין הפיטורים התקבלה לאחר שיחה נוספת עם התובע, מלבד השימוע.

התובע טען בנוסף כי הנתבעת לא הציגה בפניו את הראיות המבססות את החשד לגניבה, אולם זו טענה כי היא הייתה מנועה מלעשות כן על מנת שלא לפגוע בחקירת המשטרה ובכל אופן, קבע בית הדין כי בנסיבות אלו, אין פגם בכך שהנתבעת לא הציגה בפני התובע את הראיות אשר ביססו את חשדה.

לעניין דרישת התובע להשלמת הפרשות לפנסיה ולפדיון ימי חופשתו, הכריע בית הדין כי דרישת התובע לתשלום הפרשי הפרשות לפנסיה נדחית ומנגד, דרישתו לפדיון ימי חופשה שלא מומשו התקבלה בהתאם לערך היום של העובד אשר עמד על 370 ₪  לטענת הנתבעת ולא לפי ערך היום שטען לו התובע אשר עמד על 468 ₪.

לעניין התביעה שכנגד אותה הגישה הנתבעת כנגד התובע ובה היא עתרה לתשלום פיצוי  עבור הנזק שגרם לה האחרון, נקבע כי הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה לפיה הסחורה המופיעה ברשימת החוסרים של החברה היא זו שנגנבה במלואה ע”י התובע וכן לא הוכיחה את שווי הסחרה שנגנבה ואת סכום הנזק, לכן התביעה שכנגד נדחתה.

לסיכום

בסופו של דבר, על פי פסק דין זה, אנו למדים כי כאשר נפסק כי עובד אכן ביצע עבירה פלילית כמו גניבה במקום העבודה ופוטר בגינה, בהחלט ייתכן מצב בו בית הדין יפסוק שלילת פיצויים להם היה זכאי העובד במצב רגיל של פיטורין, בחלקם או במלואם בהתאם לנסיבות.